<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית ראשון שער שני</h1>
<h2>דף לז:</h2>
עוד שם כתב בשיעור פגימת סכין, הא דאמרינן בפ"ק דחולין אמר רב הונא בר רב קטינא אמר ריש לקיש שלש פגימות הן וכו', ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בחולין לא קא מיירי. וכולן כפגימת המזבח. וכמה פגימת המזבח, כדי שתחגור בה צפורן. וכתב יש מי שאומר דהלכה כרב חסדא, מדקאמרינן בקדשים לא מיירי ולא קאמר (דבדיקת) [דפגימת] סכין לית ליה. ואין זה מחוור, דהא בעא מיניה רב אחא מרב אשי דמיא לסאסא מאי, ואם איתא מאי קא מבעיא ליה. ותו דהא אמרי בגמרא במערבא בדקי לה בשמשא ובנהרדעא במיא ורב אחא בר יעקב בחוט השערה רב ששת בריש לישניה וכו', עד הילכך קיימא לן דפגימת הסכין בכל שהוא. ומיהו לאו כל שהוא ממש, אלא אוגרת כשמה, שאוגרת שום דבר. וזה אינו נכון, ומאן דדייק דהלכתא כרב חסדא מדאמרינן ואידך בקדשים לא מיירי ולא קאמר דאידך פגימת סכין לית ליה, שפיר קא דייק, דודאי ריש לקיש כל עיקר לא אמרה לשמעתיה אלא משום מאי דמסיים בה וכלן פגימתן כפגימת המזבח, ולא לאשמועינן מניינא בפגימות, אלא ודאי עיקר שמעתיה לאשמועינן פגימות דבחד שיעורא, דהיינו (פגימות) בלחוד מאי דמחדית בהו הוא דאתא לאשמועינן, ואם איתא דלית (להו) [ליה] האי שיעורא בפגימת סכין, ודאי לית (להו) [ליה] למיחשבה בהדייהו. אלא הדבר ברור דכלהו מודו ברב חסדא. אמר הכותב כותב זה בחלום ידבר, דאינו אלא מביט בחבור ורואה וחולק, ודבריו לא בהשכל, דאם כדבריו שלא בא ריש לקיש אלא משום לאשמעינן פגימות דבחד שיעורא, (לא) משום מאי דמחדית שכלן כפגימות המזבח ופגימת המזבח חגורת צפורן הוא דאתא לאשמועינן, היא הנותנת שהיה לו למנות פגימת סכין דאף היא כפגימת המזבח, ואם בא לומר (דלרבי) [דלר"ל] לא אתא לאשמועינן אלא הנהו דבחד שיעורא בקדשים, ה"ל לפרושי הכין. ואפילו הכין דברי בטלה הן, שאין בדבריו אלה לא נח ולא נה ולא סייעותא ולא תיובתא, ולא ידענא להו פיתרי. ומה שאמר שזה דבר ברור, לא ברור מלל, דלפי שמנאה רב חסדא בכלל הג' אחרות, אמרו בדרך דילמא ר"ל אפילו אית ליה דרב חסדא בחולין לא קא מיירי. ותדע דאם איתא דכלהו אית להו כרב חסדא, מאי קא בעא מיניה רב אחא בריה דרב אויא (מאמר רב) [מרב] אשי דמיא לסאסא מאי, דהא כלהו אית להו בכדי שתחגור בה צפורן. ורב אשי נמי דאמר ליה מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן, טפי הוה שפיר למימר ליה אפילו בטפי מינה כשרה, דהא אמר רב חסדא דפגימת סכין כפגימת המזבח. ועוד כתב ומאי דמייתי ראיה מדאמר בנהרדעא בדקי לה במיא ובמערבא בשמשא ורב אחא בחוט השערה ורב ששת בלישניה למימרא דלית להו דרב חסדא, לאו ראיה היא, דלא משכחת בחד מינייהו לישנא דאצרכתא, דלא אמר במערבא מצריכי אלא בדקי, וכולי האי לחזר אחר סכין יפה, אבל לעכב אין לנו אלא כדי שתחגור בה צפורן. ע"כ. ואין אלו אלא דברי הבאי. חדא, דכל הני בתר מאי דאמר מנין לבדיקת סכין מן התורה, קא מייתינן להו, דמשמע כל חד וחד מהני בדקי (לא) [לה] הכין לצריכותא, אי אית בהו פגימה כלל, דפסלי ליה לשחיטה מדינא, דאפילו בפגימה כל שהוא מיפסלא. ומינה אמר רבה וכן רב פפא דצריכא בדיקה אבישרא, דאי בחגורת צפורן כרב חסדא, בישרא למה צריכה, והלא הבשר מרגיש כל שהו אבל אינו חגור בפגימה, אלא ודאי משום דפגימת הסכין בכל שהוא. ומיהו לא שתהא פגימה כל דהו ממש הנראית לשמש פוסלת, דהא חוגרת אמרינן, אלא שאילו היתה נראית שם, היו בודקין אותה לאחר מכאן אם תחגור שום דבר ואפילו חוט השערה, ובכך היו פוסלין אילו נמצאת פגומה אפילו כך אחר שחיטה. ותדע לך דעל כרחנו יש לנו לומר כן דלצריכותא אמרו, דהא חד מהני רב ששת דבדיק לה בריש לישניה, דבסורא אמרו בשרא אכלה בשרא בדיק לה, אלמא צריכותא היא. וכן פרש"י ז"ל, ז"ל בשרא אכלה בשרא בדיק לה, היא באה לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה בבשר, או בריש לישניה או בבשר אצבעו, אם בשר זה פוגע בפגם כן יפגע בו בשר הסימן, אבל בדבר אחר לא (היה) [הויא] בדיקה, שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר. עד כאן לשון הרב ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב, ז"ל נראה לי דאמוראי נינהו, דלמאן דאמר אבשרא ואטופרא וחוט השערה ושמשא ומיא, אפילו פגימה קטנה שבקטנות שאין הצפורן חגור בה פוסלת בשחיטה, ובלבד שתחגור בה צפורן או בשר או אפילו חוט השערה, אבל אם אינה חוגרת כלום הרי זו דומה לסאסא. ורש"י ז"ל פירש דמיא לסאסא, שאין פיה חלק אבל פגם אין בה. ומדבעיא לן הא שאין בה פגם, ש"מ כל פגם פוסל בה. והכי קיימא לן דהא רבנן בתראי הכי ס"ל, ורבינו הגדול ז"ל נמי לא כתבה להא דרב חסדא, וכן בעל ההלכות ראשונות לא (הזכירם) [הזכירה] כלל (וכתבם) [וכתב] היכי בדקינן, בשמשא ומיא וחוט השערה וצריכה (בשרא) [אבשרא] ואטופרא. ע"כ לשון הרב. הנה שהסכימו לפסק החבור, הוא וכל הראשונים אשר מימיהם אנו שותים. עוד כתב כאן לישנא דתחגור בה צפורן אינו מלשון חגורה כמו שסבור החכם שהפגימה היא החוגרת. ע"כ. ורואה אני בזה שצפרנו ואצבעו אינן מרגישין במה שכותב, שאילו תחגור כמו תרגיש א"כ חזר לומר שפגימת סכין בכל שהוא, שהצפורן מרגשת היא אפילו בכל שהוא. גם במה שבא לדקדק בין תחגור בה צפורן לתחגור את הצפורן, חזר מדקדק ולא ידע בדקדוק מאומה, שאין זה אלא דקדוק של מי שלא דקדק בלשון חכמים ז"ל, שהם ז"ל לא ימנעו בדבר שזה פועל בזה וזה נפעל מזה, מלהזכיר הנפעל בלשון הפועל, שכן אמרו החולץ ליבמתו, אעפ"י שהוא נחלץ והיא חולצת. וכזה במקומות אחרים, גם במקצת מקומות ככתוב כאן. גם דקדוקו וחברו, צולע על ירכו, כי ויחגרו ממסגרותיהם מלשון חגר הוא. ועוד למה לא פירש תחגור הפגימה בהצפורן, וכמוהו (שמות כ"ט, ט') וחגרת אותם אבנט, שהוא כמו (אבנט) [באבנט]. או יפרש שהצפורן תחגור עצמה, וכמוהו (ירמי' ד', ח') חגרו שקים, שהוא כמו חגרו עצמם בשקים, שלשון חגירה נופל בין בפועל בין בנפעל, כמו לבש ולבוש. וחושב הוא לחכמה כשהוא בודל מדברי כל הראשונים, ושלא לצורך ולא להועיל, וכולם מפרשים תחגור מלשון חגורה. והרמב"ן ז"ל כתב שהצפורן חגור בה. ופעמים אומר בקונדרסו ואדוני מורי רבינו משה אומר כן, כדי לחסום הרואים ומצד אחד מעיד על עצמו שלא עמד על דבריו כלל. עוד הוסיף בה דברים, שכן כתב ורב אחא דבעא דמיא לסאסא מאי, ודאי מרגשת בה צפורן, ואעפ"כ כשרה, שזה אינו מגוף הסכין ואינה פגימה כלל, אלא כשמחדדין את הסכין ביותר עולה על פיה כמין חוט אחד, ואותו חוט מסכסך בבשר האדם, ודומה לראשי השבלים, ופעמים אותו חוט מסתלק מעל הסכין, ועליו שאלו והשיבו שהוא כשר, שאין פגימות אלא שמתוך דקותו של אותו חוט הוא מסכסך כך. ונתבאר בפירוש מה שהיה נעלם (מרבינו) [מרבים]. ע"כ. ומי יתן החרש יחריש ותהי לו לחכמה, כי סכסך דברים, ובא לפרש וכתב מגלת סתרים, כי זה החוט שאמר שאינו מגוף הסכין, לא ידעינן מאי [הוא], וכי נוסף מן המשחזת על הסכין, ומין בשאינו מינו אינו מעכב, או בא לומר שכיון שלפעמים נופל אותו חוט מעל הסכין, אעפ"י שעכשו בשעת שחיטה ישנו, רואין אותו כאילו אינו ולא פגע נגע בסימנין, או מה בא ללמדנו שאם הוא נרגש כמו שהוא אומר, וכל פגימה שהיא בסכין עצמו ונרגשת בצפורן פוסלת, אפילו זו שבחוט זה שאמר תפסול. ומה הוא הדבר שנעלם מרבים שגלה הוא, ואני רואה שהוא סותם הגלוי, ובא לפרש ולא עלתה לו בידו.
